האם התחלנו לפחד מהשלום?

מאת דוד קמחי
26 אפריל 2007
הדפסה
שלח/י
ירושלים – יש באנגלית המדוברת כמה ביטויים מקסימים. דוגמאות טובות הן– gift of gab - שאפשר לתרגם כזריזות לשון, או כישרון פטפוט, ו- too clever by half - כלומר, פיקח מעבר למידה הרצויה. האם, למשל, קיימת דרך טובה יותר לתאר את ראש הממשלה שלנו, מלומר שיש לו לשון זריזה, או שהוא פיקח מעבר לרצוי? הצעתו הקנטרנית של אולמרט להיפגש עם המנהיגים הערביים המתונים בעקבות פסגת ריאד היתה דוגמא טיפוסית לפיקחות היתר שלו. "ספין נהדר," אמר בוודאי לעצמו. "זה יוריד לי מהגב את כל אנשי השלום החסודים." הוא בוודאי ידע שההצעה שלו תקטע את התהליך באבו, שאפשר יהיה לשקול אותה רק לאחר שיסכים – בעיקרון - למשא ומתן על בסיס יוזמת השלום הערבית.

מובן, כי לאולמרט תירוץ משכנע ביותר לא לקבל את היוזמה. אם יש נושא אחד שלגביו ישראל נהנית מהסכמה מקיר אל קיר, החל בחבר השמאלי הקיצוני ביותר במרצ ועד לקצה הקיצוני של הימין, הרי זו דחייה של "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטיניים. מנהלי המשא ומתן על הסכם ז'נבה היו מבטלים אותו, אילו התעקש הצד הפלסטיני לכלול את "זכות השיבה." אחד הישראלים שנכח שם אמר בפשטות רבה: "אתם רוצים שנבצע חרקירי?"

בהקשר לפליטים, מתייחסת יוזמת השלום הערבית להחלטת האסיפה הכללית של האו"ם מספר 194. אותו מסמך קובע ש"יש לאפשר לפליטים המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המעשי המוקדם ביותר." זהו כמובן דבר שאיננו יכולים להסכים לו בשום אופן. מחברי היוזמה, הסעודים והירדנים, הבינו זאת. הגירסא הראשונה של התוכנית לא הזכירה את 194, אבל היא בהחלט הדגישה שהפתרון לשאלת הפליטים צריך להיות "מוסכם". מלה זו הוכנסה לטקסט במיוחד כדי להבטיח לישראלים, שהפתרון בסוגיית הפליטים לא יכפה עליהם את "זכות השיבה" הר כגיגית.

נוסח הטיוטא הועבר בין כל חברות הליגה הערבית, במטרה להשיג תמיכה פה אחד. כולן, למעט אחת, קיבלו אותו. ההתנגדות לא הועלתה על-ידי סוריה, כשם שחששו המחברים, אלא באופן מפתיע דווקא מצד הלבנונים. רפיק אל-חרירי המנוח, אז ראש הממשלה, אמר ליוזמי התוכנית שלבנון לא תחתום אלא אם כן תוזכר החלטה 194. הוא הסביר שהרעיון אינו שלו, אלא מדובר בעמדה תקיפה של הנשיא אמיל לחוד, שרצה בראש ובראשונה להיפטר מהפליטים הפלסטיניים החיים על אדמת לבנון.

וכך הם הוסיפו לטקסט, בעל כורחם, את החלטה 194, וזאת כדי לקיים את עקרון תמימות הדעים בין כל חברות הליגה הערבית. שאלתי את אחד מראשי הממשלה הערביים לשעבר, שנכח בוועידת השלום שנערכה באחרונה במדריד, כיצד עלה בדעתו שנוכל לקבל את 194. "אינכם מוכרחים לקבל זאת," השיב. "מלת המפתח בסעיף הפליטים עודנה 'מוסכם'. אתם יכולים לומר שאתם מוכנים לנהל משא ומתן על בסיס היוזמה, ולהציג את ההסתייגויות שלכם בכל הנוגע ל- 194. אנחנו נבין זאת, ונקבל זאת. שום מנהיג ערבי אינו מאמין שאתם מוכנים להסכים לשיבת הפליטים."

אולמרט, הפיקח יתר על המידה, יודע שהוא היה יכול לעקוף בקלות את החלטה 194. הוא היה יכול לומר שגם אנו מאמינים שנחוץ פתרון מוסכם לבעיית הפליטים, ועל סמך הנחה זו אנו מוכנים להיכנס למשא ומתן על בסיס יוזמת השלום הערבית.

עלינו לזכור, כי יוזמה זו היא ההפך המוחלט של כל מה שלימדו אותנו לחשוב על העמדה הערבית לגבי ישראל. במקום שלושת הלאווים של ועידת חרטום - לא להכרה, לא למשא ומתן, לא לשלום – אמרה ריאד ארבע פעמים "כן" – כן להכרה, למשא ומתן ולשלום, ועל כך נוסף כן לנורמליזציה, אם נעשה שלום.

הדרישות הראשוניות של היוזמה לא מוצאות חן בעינינו? אז מה? בכל משא ומתן, הדרישות הראשוניות קיצוניות: כל צד פותח בתביעות המקסימליות שלו. שום צד אינו משיג במשא ומתן כל מה שהוא מבקש. אחרת, היה מדובר בכניעה ולא במשא ומתן.

המנהיגים הערביים החליטו בינתיים לעשות מאמצים גדולים "לשווק" את היוזמה בישראל, ובהחלט לא מאוחר מדי להגיב עליה באופן חיובי יותר. בעבר היו לנו ראשי ממשלה שלא חששו להנהיג את העם לכיוונים חדשים, לא נודעים – דוד בן-גוריון, מנחם בגין שכרת הסכם שלום היסטורי עם מצרים, יצחק רבין שהכיר באש"ף. אמת, ראש הממשלה אולמרט נאלץ להתמודד עם בעיות פנים כבירות. חרב דמוקלס של ועדת וינוגרד מרחפת מעל צווארו. הפופולריות שלו הידרדרה לשפל של כל הזמנים. ממשלתו היא החלשה בתולדות ישראל. אך הקואליציה שלו יציבה, ובהחלט יתכן שישרוד עד סוף תקופת הכהונה שלו. הוא יכול לצלוע לשם כשעל סדר יומו רק סעיף חשוב אחד – לשרוד כראש ממשלה מהיום למחר – והוא יכול, לעומת זאת, לפעול כמנהיג וללכת בדרכם של בן-גוריון, בגין ורבין.

ההזדמנות קיימת. אולמרט יכול לעקוף את ממשלת החמאס ולהרים את הכפפה שהציגה ריאד – משא ומתן לשלום עם העולם הערבי. אין לי ספק שרוב הציבור הישראלי יריע למהלך כזה. קריאתו למפגש עם המנהיגים הערביים תקבל אז משמעות שונה לגמרי.

הייתכן שממשלתנו חוששת להיכנס למשא ומתן לשלום בגלל המחיר הנלווה בהכרח לשלום? האם התחלנו לפחד משלום?

ירושלים יכולה לרשת את חרטום ולהפוך לבירת ה"לא" – לא לעולם הערבי, לא לסורים, לא לפלסטינים, לא לאזרחינו שלנו, הכמהים לראות באופק איזו תקווה לעתיד טוב יותר. לחלופין, יכול ראש הממשלה שלנו להפגין יוזמה, אומץ ומנהיגות, ולהתמודד חזיתית עם אתגר ריאד.

במה תבחר, מר אולמרט?

###

דוד קמחי הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 12 באפריל 2007, wwww.jpost.com

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.
 
 
 
 
"זה הישג בלתי-רגיל, אם תשאלו אותי... לגרום לכך [שערוצי תקשורת] יפרסמו מאמר של 'קומון גראונד', שלא לדבר על קריאה לחידוש המאמצים לפרשנות טקסטים אסלאמיים באמצעות 'איתיחאד' חדש. כולם רוצים לדעת איך להשפיע. CGNews פשוט הצליחו."

- שמיל אידריס, הממונה על משרד ברית התרבויות של האו"ם
 
 
 

It takes 200+ hours a week to produce CGNews. We rely on readers like you to make it happen. If you find our stories informative or inspiring, help us share these underreported perspectives with audiences around the world.

Monthly:

Donate:

Or, support us with a one-time donation.

 
 
 
מאמרים נוספים במהדורה
חירות לג'ונסטון, חירות לכולם
תשובה חיובית ליוזמה
רק ירושלים: חזון למקום של שלום
פנייה אישית לחוטפיו של אלן ג'ונסטון
 
 
 
 
 
 
 
200+
 
 
# of hours per week to create one edition
 
 
8
 
 
# of editors in 6 countries around the world
 
 
30,000
 
 
# of subscribers
 
 
30
 
 
Average # of reprints per article
 
 
4,800
 
 
# of media outlets that have reprinted our articles
 
 
37,307
 
 
# of republished articles since inception
 
 
6
 
 
# of languages CG articles are distributed in
 
 
2000+
 
 
# of writers since inception
 
 
'

 

מאמרים נוספים במהדורה

חירות לג'ונסטון, חירות לכולם מאת ראמזי ברוד
תשובה חיובית ליוזמה מאת מאמר מערכת של "הארץ"
רק ירושלים: חזון למקום של שלום מאת דיאן א. דייוויס, ליילה פרסח וטלי חתוכה
פנייה אישית לחוטפיו של אלן ג'ונסטון מאת קייט ברטון