מול כל המכשולים

מאת גי'האד אבו-זנייד
22 מאי 2007
הדפסה
שלח/י
ירושלים – אני פלסטינית מירושלים. נולדתי במחנה פליטים וגדלתי שם כפליטה, מודעת לעובדה קשה אחת לגבי החיים: אני פליטה בארצי שלי. כשגדלתי שמעתי את המלים האלה, אך מעולם לא הבנתי את משמעותן האמיתית. אבי היה שומר בשער מסגד אל אקצה הקדוש – המקום הקרוב ביותר לאלוהים עלי אדמות, כפי שנהוג לומר. הוא לימד אותי לאהוב את המסגד ואת סמטאות העיר ורחובותיה. נהגנו להתחרות בדיקלום שמות השערים של המסגד הקדוש, ואני הייתי רצה משם לכנסיית הקבר הקדוש, בלי לחוות שום שינוי בתחושת הקדושה או השייכות: פלסטינית הנטועה בכל ישותה עמוק באל-אקצה ובקבר הקדוש, החיה בתוך האומה ולמענה. הימים חלפו, גדלתי והתחלתי לראות דברים כהווייתם: אני פליטה, אני ירושלמית, ואני חיה תחת כיבוש.

למדתי כאן, כילדה וכאשה, שאהבתי לארצי היא מקור הגאווה והכבוד שלי. בדמיוני התעופפתי וחקרתי את תהפוכות החיים. לכשגדלתי חזיתי בבואה של התקוממות עממית לאומית, שטלטלה אותי מבפנים. חשתי אחריות כלפי ארצי ועמי וכלפי עצמי.

התחלתי להשתתף בפעילות לאומית ופוליטית נגד הכיבוש. למרות העוולות שהייתי עדה להן כילדה וכאשה צעירה, הייתי מסוגלת לנסח את מחשבותי תוך כבוד לכל הדתות הקדושות, הודות לאהבתי לידידי הנוצרים שחלקו את המכאובים שלנו. דמי רתח בכל פעם שראיתי ישראלי משוטט בחופשיות בארצי, בזמן שאני לא הייתי מסוגלת להנות מכל יופיה.

אך מכיוון שאני בת הארץ הזאת, חלק מהאומה הזאת, הבנתי שאני צריכה לדעת הרבה יותר. זהותי היתה ברורה לי. לא ידעתי שאני עתידה להתפתח, למען מולדתי. ניסיתי לדעת הכול על ירושלים. במסגרת עבודתי ב"מרכז הפלסטיני למידע" של "האגודה ללימודים ערביים" תיעדתי הפרות יומיומיות של זכויות האדם בעיר. מדי יום בכיתי כשראיתי אמהות דומעות, אחיות נאנקות וילדים בוכים, בייחוד כשראו את בתיהם נהרסים בלי שום סיבה מלבד הכיבוש.

זמן רב לפני הסכמי אוסלו התחלתי להיפגש עם נשים ישראליות שהגנו על זכויותי כאדם החי תחת כיבוש. הנשים האלה יצאו מבתיהן כדי לפעול למען המטרה הזאת, כדי לספק מזון למחנות הפליטים ולכפרים בתקופות הסגר. זו היתה טלטלה חיובית, קריאת השכמה. התחלתי להיפגש עם הנשים ולהפגין יחד איתן בקריאה לחירות, לכבוד ולעצמאות. הבנתי גם שהנשים כולן סובלות מהשלכות המלחמה. הן הראשונות שסובלות.

הרגשתי שכולנו בני-אדם, ושמעולם לא הבנו שאנחנו הופכות לאויבות כתוצאה מהכיבוש. הקמתי מרכז ציבורי לנשים, המודרות ונרדפות ברמה הפסיכולוגית, הפוליטית והחברתית. הקשר שלי למוסד הזה הפך לחלק חשוב מהווייתי. המרכז הלך וגדל והציע לנשים, החיות בנסיבות קשות כפליטות העקורות מאדמתן, עזרה וכלים להתפתחות אישית.

בשנים לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ב- 1993 התחלתי לעבוד עם נשים ולערב אותן בסוגיות של שלום וחופש. למדתי על המשמעות והאופנים של צדק חברתי – משהו שנשלל ממני זמן רב כל-כך. בעבר היינו גאים מכדי להיפגש עם "האחר": הישראלי. אך כעת חשנו כמה חשוב לקדם את הסוגיות שלנו כנשים, שהלכו לאיבוד בין ההתנגדות לכיבוש והבעיות החברתיות שלנו, הקשורות לאומה שלנו בכללותה ובעיקר למאבק שלנו על בניית מדינה פלסטינית דמוקרטית. התחלנו לערוך מפגשי נשים במרכזים ירושלמיים הפועלים למען השלום. לראשונה בחיי, כאשה החיה תחת כיבוש, הרגשתי בחשיבות העצומה של הדיאלוג ובצורך לשבת אל שולחן אחד כאמהות פלסטיניות וישראליות שילדיהן נלקחים מהן בגלל הכיבוש. נשים הסובלות מהכיבוש ישבו יחד לדון בצערן היומיומי וחששותיהן לאחרים. היה מפתיע לגלות שהחששות שלנו דומים, ושלמרות ההבדלים הקלים, כולנו חיות עם בעיות של אבטלה ונושאים חברתיים אחרים. הפתיע לגלות כמה נשים אבלות על מות ילדיהן. אמהות פלסטיניות וישראליות שיתפו זו את זו במידע ובנושאים המדאיגים אותן, והדיאלוג קיבל תפנית נוספת.

גיליתי שאנו, כנשים, הבנו עוד לפני המנהיגים ומקבלי החלטות את המשמעות העמוקה של דיאלוג, שיתוף והבנה. הבנו גם עד כמה מר להיות אויבים, כמה מזוויעה העובדה שבמקום שלום יש כיבוש.

עלינו לספק לכולם הזדמנות לקיים דיאלוג ולתרום לעשיית השלום. חוויות האתמול חשובות למחר. שלום צודק כולל הכרה בזכויות העם הנכבש. צריך להכיר בכך שהחמאס הוא כמו פלגים אחרים שהם חלק מהעם הפלסטיני: איננו יכולים להתכחש לאף-אחד מהם, ויש לתת הזדמנות לכל אוהבי השלום. אבל עלינו גם להרחיק כל מי שמנסה להרוס את החלום שלנו על עצמאות ושלום צודק לכול. עלינו להוקיע את הרעיון של השמדת האחר.

הגיע הזמן שנשות פלסטין וישראל ידרשו מהמנהיגים שלנו: די לכיבוש, די לאלימות. אנחנו רוצות לבנות עתיד המבוסס על שלום צודק לכול; לא שלום לאליטות: שלום בין אומות. לא נעמוד ונשקיף מהצד, כי אנחנו אלו שיעשו שלום.

###

ג'יהאד אבו-זנייד היא נציגה מטעם ירושלים במועצה המחוקקת הפלסטינית, והמייסדת והמנהלת של הוועדה המינהלית במרכז לנשים במחנה פליטים שועפאט (WCSRC) בירושלים הגדולה. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם במקור בשירות החדשות של קומון גראונד (CGNews) ב- 21 במאי 2007.
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.
 
 
 
 
"רק לעתים נדירות אנו נתקלים בפרסום מאוזן המעודד פיוס, הבנה ודו-קיום במזרח-התיכון. שירות החדשות של 'קומון גראונד' מציע את כל אלה בעקביות. בראש ובראשונה, השירות מציע את היסוד הערטילאי ביותר, שהוא גם המהותי ביותר - תקווה לעתיד חדש לכל תושבי המזרח-התיכון."

- זיאד אסלי, נשיא כוח המשימה האמריקני לפלסטין
 
 
 

It takes 200+ hours a week to produce CGNews. We rely on readers like you to make it happen. If you find our stories informative or inspiring, help us share these underreported perspectives with audiences around the world.

Monthly:

Donate:

Or, support us with a one-time donation.

 
 
 
מאמרים נוספים במהדורה
במרדף אחר הביטחון
להגיע ל"כן" ולהכיר בו
דמוגרפיה ירושלמית
אנשי השלום חזרו
 
 
 
 
 
 
 
200+
 
 
# of hours per week to create one edition
 
 
8
 
 
# of editors in 6 countries around the world
 
 
30,000
 
 
# of subscribers
 
 
30
 
 
Average # of reprints per article
 
 
4,800
 
 
# of media outlets that have reprinted our articles
 
 
37,307
 
 
# of republished articles since inception
 
 
6
 
 
# of languages CG articles are distributed in
 
 
2000+
 
 
# of writers since inception
 
 
'

 

מאמרים נוספים במהדורה

במרדף אחר הביטחון מאת גילה סבירסקי
להגיע ל"כן" ולהכיר בו מאת רפי דג'אני ודניאל לוי
דמוגרפיה ירושלמית מאת גרשון בסקין
אנשי השלום חזרו מאת קלוד סלחאני