נשים ישראליות ופלסטיניות: כוח השלום העולה

מאת פטרישה סמית' מלטון
04 יוני 2007
הדפסה
שלח/י
וושינגטון –אנשים מסוימים יודעים המון על חלק מהאנשים החיים בישראל או בפלסטין. אך כשמדובר באזור הזה, קשה לייחס את המלה "מומחה" לאדם זה או אחר. מי שמומחה בעיני אחד הוא בדאי, או אפילו תועמלן, בעיני האחר. "חוות הדעת של המומחים" – ויש רבות כאלה – סותרות זו את זו, בין אם הן מבוססות על ההיגיון או על הרגש.

כדי להיות מומחה לעם הפלסטיני ולעם הישראלי בכללותם - על ההיסטוריה, השאיפות והתקוות שלהם – נחוצים יכולת שכלית, ריחוק מכל סדר-יום אישי מודע או לא-מודע, ידע ההיסטורי, קשרים בשטח משני צידי המתרס ותעוזה מחשבתית שאין לאיש – גם לא לבעל הכוונות הטובות ביותר. המגוון האינסופי של "אמיתות" היסטוריות יוצר פסיפס שמראהו משתנה על-פי המקום שאת עומדת בו ומידת החושך או האור המטפורי באותו הרגע.

באזור הזה אנו יכולים לדעת רק מה שאנו עדים לו מיד ראשונה, וגם זה עובר דרך מסננים אישיים. העדות שלי קשורה בפעילוֹת פלסטיניות וישראליות משני צדי החומה. בשלוש השנים האחרונות גם הייתי עדה למספר מגמות שעברו דרך המסננים שלי: שינויים דקים אך משמעותיים בשפה, מושגים חדשים ותנודות ברמת התקווה.

ראשית, הנשים: על-פי הגדרה, מנהיגה היא אשה שיש לה הן הכוח האישי והן "חלון" תרבותי המאפשר לה לממש את הייחוד שלה בכור המצרף של ארץ הקודש; אשה שחושלה באש. אני מזהה אצל הנשים האלה תכונות מסוימות, החוצות את קווי החלוקה התרבותיים והפיזיים של האיזור - גמישות וסיבולת רגשית, ביטחון עצמי שהתפתח עוד בנעוריהן, יכולת לחוות שמחה פנימית, תחושת נוחות בעמדות הנהגה, יכולת לפעולה אסטרטגית, נכונות לנסות שיטות חדשות ואומץ להתייצב מול מנהיגים המבוצרים בגופי הממשל.

התכונות האלה בולטות באותה המידה אצל ג'יהאד אבו-זנייד, חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית מירושלים ומייסדת "המרכז לנשים" במחנה הפליטים שועפאט, ואצל טל קרמר, מנכ"לית "איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית". הנשים האלה יודעות מה עומד מולן, והן אינן נרתעות. זה נכון לגבי שולה קשת, מנכ"לית "אחותי", אירגון המטרייה של הנשים המזרחיות בישראל, וגם לגבי בראדה עיסא, מנכ"לית שותפה של בית-הספר "פרחי התקווה" בבית-לחם.

אלה נשים הרואות את המשימה שלפניהן, מתמודדות איתה בחן ופועלות מדי יום ביומו לקידום המטרה. זה נכון לגבי מיכל יודין, מייסדת כ"ן (כוח נשי לישראל), העוסקת בשילוב נשים בתהליך הפוליטי, ולגבי ד"ר ג'ומענה אודה, מייסדת "המרכז לילד המאושר" לטיפול בילדים מוגבלים ברחבי הגדה המערבית.

בארגון Peace X Peace אנחנו נעזרות באינטרנט על-מנת לחבר קבוצות נשים מתרבויות שונות (במסגרת "מעגלי אחיות"), לאפשר תקשורת אלקטרונית ישירה ולקרב לבבות. ברחבי המזרח-התיכון וגם בהודו, באפגניסטן, בארגנטינה, בקניה ובמקומות אחרים התברר לנו שנשים הן אכן הכוח המאורגן הבונה את היסודות של חברות שוחרות שלום. הן מתארגנות להשגת מימון, לקידום החינוך, למניעת אלימות, לבניית כוח פוליטי, לתמיכה רגשית, לחקלאות שיתופית, לטיפול ביתומי איידס ועוד. רוב הנשים מתעניינות בגידול המשפחה יותר מאשר בשליטה טריטוריאלית, והנטייה הטבעית שלהן מול הזר אינה "מלחמה או מנוסה" אלא "סעד ואהדה." אפשר לראות בזה גישה מעשית, אפשר לראות בזה התחמקות מנושאים כבדי המשקל, אפשר לראות בזה מה שרוצים – אבל נשים הפועלות יחד לשיקום משפחות, כפרים ותרבויות הן הדבק התרבותי העומד מול הכוחות המפרידים של הפחד, האלימות והזעם בישראל ובפלסטין.

נשים פלסטיניות וישראליות מתארגנות בצורות רבות: במרכזי נשים במחנות הפליטים, הפועלים נגד סמים ונישואי קטינים ולמען זכויות נשים, בתמיכה בעסקים זעירים של תפירה וחקלאות, בקבוצות להעצמה פוליטית, בפעילות משפטית נגד הפרת זכויות האדם, במוקדי הכשרה באמנות ובתקשורת לבני-נוער, במועדוניות לילדים במצבי טראומה ועוד.

הנה כמה תכונות שזיהיתי אצל הנשים שמייסדות ומנהלות את התוכניות המבורכות האלה:

1. רבות מהנשים, בעיקר הפלסטיניות, מעולם לא נישאו. חלקן גרושות, אחדות מהן אלמנות. כך או אחרת, הן משוחררות מהמגבלות החברתיות המגדירות את "תפקיד האשה." רבות מהן היו הבנות המועדפות על אבותיהן, וזכו בהזדמנויות שנשללו מילדות אחרות. מן הראוי להוסיף ולחקור את התופעה הזו.

2. היכולת של הנשים העומדות בראש ארגונים מצליחים להזדהות עם "האחר" חזקה מספיק לגבור על האיבות התרבותיות הנפוצות. הן מזהות מה משותף להן ולאחר, ומבססות על כך את עבודתן.; הן יודעות לפעול באופן אסטרטגי שאינו מסכן את המורשת שלהן וגם לא את סמכותן בקרב קהילת המוצא שלהן.

3. רבות מהמנהיגות האלה – וגם המנהיגים – פועלים כיום יחד, בשקט או בקול, משני צדי קווי ההפרדה. נשים ישראליות עוקבות אחר הנעשה במחסומים הישראלים. חיילים ישראלים משוחררים חוברים ללוחמים לשעבר פלסטיניים, ויחד הם מתחייבים שלעולם לא יפעלו עוד באלימות זה נגד זה. אמצעי תקשורת פלסטיניים וישראליים מוצאים דרכים לעדכן זה את זה.

הפעילות הפוליטית במתכונת של עבודה משותפת מתחילה להתפתח שוב לאחר האכזבות של הסכמי אוסלו. על רקע המגמה הזו גיליתי שבתור "צד שלישי" ניטרלי, המייצג אירגון בינלאומי א-פוליטי, אני יכולה לשמש לאנשי האיזור מראה. יתרה מזאת, מיקומו של האירגון שלנו גם הופך אותו לאפיק נהדר לתקשורת אלקטרונית בארץ הזאת, שבותרה על-ידי חומות בטון, נחסמה על-ידי החוק והפכה בת-ערובה לנרטיבים תרבותיים סותרים.

כאשר Peace X Peace הגיע לאזור, לפני שלוש שנים, נאלצתי להסביר מדוע הקשר והתקשורת חשובים. ודיברתי אז על הקשר בין נשים באזור לנשים בארה"ב, לא בין פלסטיניות לישראליות! לגבי האפשרות הזו הזהירו אותי שוב ושוב: "אל תנסי אפילו." אז לא ניסיתי. האירגון שלנו חיבר בין נשים משתי צדי החומה לנשים בארה"ב במסגרת "מעגלי אחיות". המשכתי לבקר בישראל ובפלסטין כאדם ניטרלי שאכפת לו. וחיכיתי.

כיום, חברות הארגון ברחבי האזור עושות מאמצים רבים להיפגש זו עם זו (במקומות ובמועדים שמתיר החוק), ועם נשות הקשר הפלסטיניות והישראליות שלנו בירושלים או בסביבתה. הן מתכתבות בדואר אלקטרוני, מתכננות ביקורים משותפים במחנות פליטים ולפעמים קוראות זו לזו "אחות." אמנם יש נשים שאינן מעוניינות במפגש הזה – חלק מהפלסטיניות, בעיקר, מסרבות להיפגש עם ישראליות – אך חברות רבות באירגון מתוסכלות מכך שאינן יכולות להיפגש בקלות ולהתיידד פנים אל פנים.

מובן, שמדובר בקבוצה נבחרת של נשים וגברים. אבל אלה אנשים אמיצים, גיבורים אפילו, שנמצאים בעמדות המאפשרות להם להשפיע על החברות שלהם. מספרם ניכר, והם חוברים יחד. בביקורי האחרון, בראשית 2007, הרגשתי תקווה מלבלבת – תקווה של "ותיקה" מנוסה – כשראיתי אנשי מפתח מחברים נקודות אור משני הצדדים.

אלנה רוזנמן, ישראלית יהודייה, היא אשת קשר של Peace X Peace החיה בירושלים. "גיבור הוא אדם המסוגל לשמור על השלווה בלב סכסוך ואלימות כבירים," היא אומרת. "גיבור הוא אדם העושה זאת משום שהוא מסוגל להזדהות עם כל האנשים סביבו ולהבינם ואף להעמיד את עצמו במקומם. זה דורש אומץ עצום, הבנה עצומה ואהבה עצומה."

ואני רואה, שמתוך כור המצרף של ארץ הקודש קמים אנשים המעניקים משמעות עמוקה ביותר לאהבה ולתקווה; ונשים הן המפתח למימושן בשטח.

###

פטרישה סמית' מלטון היא המייסדת והיו"ר של Peace X Peace (Peace by Peace), אירגון בינלאומי הנעזר באינטרנט כדי לקשר בין נשים ברחבי העולם. סמית' מלטון הפיקה את התוכנית הדוקומנטרית עטורת הפרס Peace By Peace: Women on the Frontlines. סמית' מלטון היא גם משוררת, מחזאית וצלמת. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם במקור בשירות החדשות של "קומון גראונד" – CGNews - ב- 31 במאי 2007.
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.
 
 
 
 
"זה הישג בלתי-רגיל, אם תשאלו אותי... לגרום לכך [שערוצי תקשורת] יפרסמו מאמר של 'קומון גראונד', שלא לדבר על קריאה לחידוש המאמצים לפרשנות טקסטים אסלאמיים באמצעות 'איתיחאד' חדש. כולם רוצים לדעת איך להשפיע. CGNews פשוט הצליחו."

- שמיל אידריס, הממונה על משרד ברית התרבויות של האו"ם
 
 
 

It takes 200+ hours a week to produce CGNews. We rely on readers like you to make it happen. If you find our stories informative or inspiring, help us share these underreported perspectives with audiences around the world.

Monthly:

Donate:

Or, support us with a one-time donation.

 
 
 
מאמרים נוספים במהדורה
מהעצמת נשים לשלום
פצעים קטלניים תוצרת בית
ישראל ומחיר העיוורון
. ישראלים עיראקים זוכרים את בבל
 
 
 
 
 
 
 
200+
 
 
# of hours per week to create one edition
 
 
8
 
 
# of editors in 6 countries around the world
 
 
30,000
 
 
# of subscribers
 
 
30
 
 
Average # of reprints per article
 
 
4,800
 
 
# of media outlets that have reprinted our articles
 
 
37,307
 
 
# of republished articles since inception
 
 
6
 
 
# of languages CG articles are distributed in
 
 
2000+
 
 
# of writers since inception
 
 
'

 

מאמרים נוספים במהדורה

מהעצמת נשים לשלום מאת דבורה וייסמן
פצעים קטלניים תוצרת בית מאת ג'יימס זוגבי
ישראל ומחיר העיוורון מאת רוג'ר כהן
. ישראלים עיראקים זוכרים את בבל מאת ליפיקה פלהאם