מהעצמת נשים לשלום

מאת דבורה וייסמן
04 יוני 2007
הדפסה
שלח/י
ירושלים – השנה האקדמית 1995-1996 שנה רבת אירועים בישראל. בנובמבר נרצח ראש הממשלה שלנו יצחק רבין, וכעבור כמה חודשים הובילה סדרת פיגועים באוטובוסים לבחירתו של נתניהו. בנובמבר, זמן קצר לאחר הרצח, ולאחר מכן שוב במאי, אירח המוסד האֵקומני בטנטור – המשקיף אל ירושלים מצד אחד ובית-לחם בצד האחר – סדרה של מפגשים בין-דתיים לנשים. הנשים ייצגו שני לאומים – היהודי והפלסטיני-ערבי – וארבע מסורות דתיות: היהודית, הנוצרית, המוסלמית והדרוזית. עם הנשים הערביות נמנו אזרחיות ישראליות וגם פלסטיניות מהשטחים הכבושים. יום הדיונים הראשון הוקדש לשאלה, "אילו מכשולים מציבה המסורת שלי בפני כאשה?" ביום השני, לעומת זאת, עלתה השאלה, "כיצד המסורת שלי מעצימה אותי כאשה?" זכיתי להתמודד עם האתגר של השתתפות בפנל השני.

אחת ההתפתחויות החשובות שחלו מאז בישראל היא ייסודה של התנועה הפמיניסטית הדתית "קולך". התנועה החלה את דרכה ב- 1998, ובקיץ השנה תקיים את הכנס הבינלאומי החמישי שלה. כל הכנסים – גם אלה שנערכו בעיצומה של האינתיפאדה השנייה – משכו אליהם משתתפות ישראליות רבות מכל גווני הקשת הפוליטית. שיעור גבוה למדי של מתנחלות גרם לפמיניסטית דתית בולטת אחת, לפחות, להחרים את האירגון.

בעיני חלק מהפמיניסטיות הדתיות, הנמנות עם חוגים דתיים שונים – אך בהחלט לא בעיני כולן – יש קשר הדוק בין שאלות של שוויון מגדרי לשאלת השלום והדו-קיום בין קבוצות לאומיות ודתיות שונות. שני הנושאים קשורים בסופו של דבר לשאלת זכויות האדם. מבחינת היהדות, הם מבוססים על האמונה שכל בני-האדם נבראו בצלם אלוהים. חלקנו סבורות כי בתור נשים, שחוו היסטוריה ארוכה של אחרות ודיכוי, צריכה להיות לנו רגישות מיוחדת ל"אחר."

האם הדת יכולה באמת להיות גורם מעצים עבור נשים, כזה המקדם את השלום ואת ההבנה בין עמים באזורנו שבע הייסורים? בעולם של ימינו התדמית הרווחת של הדת – בעיקר במזרח-התיכון – היא תדמית של קיצונות, קסנופוביה ואלימות.

קשה לטעון שאין גרעין של אמת בתדמית הזאת – זוועות רבות בוצעו בשם הדת, ובמקרים רבים היא ליבתה את אש הקיצונות.

מהו היסוד בדת שמוביל לברית המגונה הזו בין אמונה לאלימות קיצונית? נראה שמאמינים רבים מחזיקים באמונה מוחלטת, שאינה מאפשרת להטיל ספק בסמכות ואינה מותירה מקום לאמיתות אחרות. כאשר אנו מפרשים את המציאות של ימינו על סמך כתבים עתיקים, אנו עלולים לאבד את הקשר עם סביבתנו ועם הצרכים האנושיים שלנו. כאשר אנו מצפים לגמול על מעשינו בעולם הבא, אנו עלולים לנהוג באלימות כלפי אחרים בעולם הזה.

אך האם זהו אכן המצב? ואולי עיקר הבעיה נעוץ בכך שדווקא הגילויים הקיצוניים והאלימים של הדתות שלנו זוכים להרבה יותר חשיפה? פיגוע, התקפה על מתפללים, שפת ההסתה - כולם הרי "חדשותיים" יותר מאשר דיאלוג שוחר שלום ודו-קיום. הרמוניה בין קבוצות שונות אינה מוכרת עיתונים.

במאמצינו להשכין שלום ולהשיג שוויון מגדרי אנו יכולות ללמוד הרבה מאוד מהמסורות הדתיות השונות. הייתי רוצה להציע לפחות חמישה כיוונים אפשריים:

1) דתות מציעות לבני-האדם תחושה מסוימת של זהות, שורשים, קהילה ומשמעות. אדם אחראי מבחינה מוסרית צריך לפעול בתוך הקשר מסוים, שבו הוא או היא מקבלים על עצמם אחריות לאנשים מסוימים.

2) הדתות מעניקות לנו תרבויות מסורתיות, מאגר של חוכמה אנושית שצברו דורות של בני-אדם שהתמודדו עם קשיים דומים. אלמלא הסיפורים שעם מספר לעצמו על סבלותיו, כיצד יוכל לפתח הזדהות עם סבלם של אחרים?

3) הדתות המונותיאיסטיות הנחילו לנו את מושג האל הרחום ורב-החסד, המצפה שננהג כשדוגמתו. ככלל, יש לנו גם סיפורים על קבוצות ואנשים קדושים שיכולים לשמש לנו מופת.

4) לפחות שתיים מהתרבויות הדתיות שלנו מבוססות על מערכות משפט מורכבות – השריעה האסלאמית וההלכה היהודית. מערכות אלו מתייחסות לאידיאלים נשגבים של שלום וצדק חברתי ומתרגמות אותם להצטברות של מעשים יומיומיים. גם אנחנו צריכות ללמוד לתרגם את חלומותינו על שלום וצדק החברתי לצעדים מוחשיים שנוכל ליישם בחיי היומיום שלנו.

5) הדבר הבסיסי ביותר שהדת יכולה להקנות לנו הוא מן הסתם מושג התקווה. כאשר אנו מאמינות בכוח עליון המקדם את הטוב בעולמנו, אנו מוצאות דרך להתמודד עם הייאוש שמתעורר כמעט תמיד לאור תחושת חוסר ההצלחה שלנו. אחד מידידי היקרים הוא מוניב יונאן, הבישופ הלותראני הפלסטיני של ירושלים. בכל פעם שאני מתייאשת – וזה קורה לעתים קרובות – מוניב מזכיר לי: "כל עוד את מאמינה באלוהים חיים צריכה להיות לך תקווה."

מובן, כי איני רוצה להפחית מהסכנה החמורה שנשקפת לשלום העולמי מצד אלה הטוענים כי הם פועלים בשם הדתות שלהם והשאיפות האתניות או הלאומיות שלהם. אבל אני מאמינה שבעניין הזה יש לעמוד על שתי נקודות עיקריות: ראשית, עלינו לפעול לחיזוק אותם יסודות בתרבויות שלנו התורמים לגישה פתוחה וחומלת יותר כלפי אחרים. שנית, לפעמים אנשים מגיבים באלימות בדיוק משום שהם חשים שזהותם מותקפת. הפילוסוף מייקל ואלזר אומר: "כאשר העדתיות שלי נתונה לאיום, אני עדתי באופן מוחלט וקיצוני... וזה הכול... בתנאים של ביטחון, אפתח זהות מורכבת יותר מזו שעולה ממושג השבטיות."

איננו צריכים לשאוף, אם כן, לעקירת זהויות קבוצתיות אלא להעצמתן, וזו תושג אם נדאג לביטחונן של הקבוצות השונות. במסגרת המשימה החשובה הזו, הדיאלוג בין נשים עשוי לפתח אווירה כללית שתתרום לשלום.

###

ד"ר דבורה וייסמן, ילידת ארה"ב, חיה בירושלים מאז 1972. וייסמן, אשת חינוך ותיקה, פעילת שלום ופמיניסטית דתית, מקדישה כיום חלק ניכר מזמנה לדיאלוג והוראה בין-דתיים ברמה המקומית והבינלאומית. וייסמן מכהנת כיו"ר-שותף של המועצה הבין-דתית המתאמת בישראל. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם במקור בשירות החדשות של "קומון גראונד" – CGNews – ב- 31 במאי 2007, www.commongroundnews.org
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.
 
 
 
 
"זה הישג בלתי-רגיל, אם תשאלו אותי... לגרום לכך [שערוצי תקשורת] יפרסמו מאמר של 'קומון גראונד', שלא לדבר על קריאה לחידוש המאמצים לפרשנות טקסטים אסלאמיים באמצעות 'איתיחאד' חדש. כולם רוצים לדעת איך להשפיע. CGNews פשוט הצליחו."

- שמיל אידריס, הממונה על משרד ברית התרבויות של האו"ם
 
 
 

It takes 200+ hours a week to produce CGNews. We rely on readers like you to make it happen. If you find our stories informative or inspiring, help us share these underreported perspectives with audiences around the world.

Monthly:

Donate:

Or, support us with a one-time donation.

 
 
 
מאמרים נוספים במהדורה
נשים ישראליות ופלסטיניות: כוח השלום העולה
פצעים קטלניים תוצרת בית
ישראל ומחיר העיוורון
. ישראלים עיראקים זוכרים את בבל
 
 
 
 
 
 
 
200+
 
 
# of hours per week to create one edition
 
 
8
 
 
# of editors in 6 countries around the world
 
 
30,000
 
 
# of subscribers
 
 
30
 
 
Average # of reprints per article
 
 
4,800
 
 
# of media outlets that have reprinted our articles
 
 
37,307
 
 
# of republished articles since inception
 
 
6
 
 
# of languages CG articles are distributed in
 
 
2000+
 
 
# of writers since inception
 
 
'

 

מאמרים נוספים במהדורה

נשים ישראליות ופלסטיניות: כוח השלום העולה מאת פטרישה סמית' מלטון
פצעים קטלניים תוצרת בית מאת ג'יימס זוגבי
ישראל ומחיר העיוורון מאת רוג'ר כהן
. ישראלים עיראקים זוכרים את בבל מאת ליפיקה פלהאם