מהדורת השבוע  |  סדרות מיוחדות  |  ארכיון
על הסכסוך הערבי-ישראלי
  
המאבק הישראלי-פלסטיני: גרסת ספרי הלימוד
מאת גרשון בסקין
29 יוני 2009
הדפסה
שלח/י
ירושלים – במשך שנים הוטחו ביקורות רבות נגד ספרי הלימוד הפלסטיניים על כך שהם נושאים מסרים שאינם תורמים לטיפוח תרבות שוחרת שלום. תשומת לב מועטה בלבד הופנתה לספרי הלימוד של הציבור היהודי-ישראלי אל אף שגם הם דורשים ניתוח מעמיק וביקורת.

הן בספרי הלימוד של הפלסטינים והן בספרי הלימוד של הישראלים-היהודים הנרטיבים ההיסטוריים שמוצגים נושאים מרכיב ברור של אי-הכרה בצד השני. הבעיה נוצרת משום שהאחראים בשני הצדדים, הרואים ב"מאבק ספרי הלימוד" אמצעי נוסף לדמוניזציה של הצד השני, הודפים את הביקורות ונוטים להגיב בהתגוננות במקום להתמודד עם תוכן ההאשמות.

ספרי הלימוד הפלסטיניים אינם מסיתים בגלוי ובמפורש נגד ישראל או יהודים, בדיוק כשם שספרי הלימוד הישראליים אינם מסיתים בגלוי ובמפורש נגד הפלסטינים או האסלאם. אך שניהם כוללים מסרים שאינם חד-משמעיים. בשני המקרים, קל לזהות הנחה מובלעת כי הצד השני משולל זכות קיום ושבעצם זוהי המטרה הפוליטית של שלטון הרשות הפלסטינית ושל ממשלת ישראל. ומכאן שספרי הלימוד צריכים להיכתב מחדש – לפחות אם אנו מניחים שלא כך הם פני הדברים.

ישראל חוזרת ומעלה בפני הפלסטינים את הדרישה לשנות ולתקן את ספרי הלימוד שלהם ברוח תהליך השלום. האם לא כדאי שישראל תפנה את מבטה פנימה, אל כיתות הלימוד שלה, ותעשה את אותו הדבר? ספרי הלימוד ישראלים רבים כוללים דעות קדומות נגד הערבים בכלל והפלסטינים בפרט. המפות בספרי הלימוד של ישראל אינן משרטטות את גבולות הרשות הפלסטינית, ו אפילו "הקו הירוק" אינו מופיע בהן. ספרי הלימוד הישראליים להיסטוריה אינם מכסים את חמש-עשרה השנים האחרונות; משמע שילדי ישראל אינם לומדים על החלטתה של ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה יצחק רבין להכיר בזכויות הפוליטיות של הפלסטינים בגדה ובעזה.

ספרי האזרחות הישראליים נוגעים פה ושם בחיי אזרחיה הפלסטינים של ישראל אבל מעט מאד נלמד על ההיסטוריה שלהם, ועוד פחות מכך על הזיקה הלאומית שלהם לאחיהם ואחיותיהם בשטחים הכבושים. ומדוע שתלמידי ישראל לא יקראו גם ממבחר הספרות הפלסטינית המודרנית? מדוע לא מלמדים ספרי הלימוד בישראל על הזיקה הפלסטינית לארץ?

הנרטיב ההיסטורי הקולקטיבי המופיע בספרי הלימוד הפלסטינים מציג את הקמתה של מדינת ישראל כפעולה בלתי-לגיטימית של הקהילה הבין-לאומית. הציונות מוצגת כהמשך של האימפריאליזם והקולוניאליזם הבין-לאומיים ומדינת ישראל מוצגת כמי שנולדה "בחטא". התפיסה ההיסטורית הזאת אמנם לגיטימית מנקודת ראות פלסטינית, ועדיין, מן הראוי היה לכלול התייחסות להחלטה האסטרטגית של המנהיגים הפלסטינים לעשות שלום עם ישראל.

פלסטין נתונה כולה במאבק לקיום לאומי. אך הצורך ללמד תלמידים להיאבק למען הזכויות הצודקות שלהם אינו מתנגש בהכרח עם השאיפה לחיות בשלום עם הציבור איתו הם נאבקים, שאיפה שיש לעודד ולבטא בבירור. מה אמור הקורא להבין למראה מפה של פלסטין המשתרעת מהים לנהר הירדן, שאין בה שום אזכור למדינת ישראל? האם אלו הגבולות הנחשקים או המתוכננים של המדינה הפלסטינית?האם השאיפה היא למחוק את ישראל מעל המפה? בלי תשובה מספקת לשאלות האלה, צל כבד מוטל על כוונותיה של הרשות הפלסטינית.

הוראת הדת היא נושא רגיש נוסף. פחות או יותר כל הדתות נושאות מסרים אוניברסאליים של אהבה, יושרה, כבוד, משפחה, קדושת החיים וערכים אנושיים נוספים. כל הדתות מכילות גם אספקטים צרי אופקים יותר, ובאופן כללי מאמינות בעליונותן על פני כל האחרות. האסלאם אינו יוצא דופן מבחינה זו.

יש אפשרות ללמד עקרונות אסלאמיים כגון ג'יהאד ומות קדושים מנקודות מבט שונות ובעלות תוקף הלכתי. מובן שספרי הלימוד הפלסטינים נדרשים ללמד את עקרון הג'יהאד בהיותו אחד מעקרונות היסוד של דת האסלאם. אך האופן שבו העיקרון נלמד, ולאור ההקשר הפוליטי שבו אנו חיים, מכריח את הקורא להיתפס לקונוטציות האלימות של המושג. בכך שהג'יהאד אינו נלמד בהקשרו הרחב, הקורא יכול להניח כי הרשות הפלסטינית מעודדת ג'יהאד במשמעות המצומצמת של מלחמת קודש נגד ישראל, היהודים ואף הנוצרים.

אותו הדבר נכון גם לגבי מושג השהאדה. ספרי הלימוד הפלסטינים אינם דוחים במופגן את פיגועי ההתאבדות. למעשה, טקסטים מסוימים יכולים להוביל את הקורא להעריץ מחבלים מתאבדים ההורגים ישראלים. אם לשפוט על פי עמימות המסרים הקיימים בספרי הלימוד הפלסטינים, לא ברור אם הרשות החליטה מה עמדתה בנושא. האדרת שהידים בלי להגדיר במפורש הקשר היסטורי-דתי הנמצא מחוץ לסכסוך הנוכחי, מעבירה מסרים בעייתיים באופן קיצוני.

האסלאם היא דת סובלנית ופתוחה ואסור כי תוצג באופן ההפוך. היא מכירה ביהודים ובנוצרים כ"עמי הספר", אהל אל-כתאב ראוי כי החינוך האסלאמי בבתי הספר הפלסטיניים ידגיש וירחיב היבטים חיוביים אלו.

הסיכוי שהישראלים והפלסטינים יהיו שותפים לאותה פרשנות היסטורית של קורות הארץ והסכסוך הוא קטן, ולשניהם שמורה הזכות לחנך לתפיסה ההיסטורית שלהם בעזרת ספרי לימוד. אולם, אם שני הצדדים באמת ובתמים מעוניינים לבנות שותף לשלום, הגיע הזמן שישתפו ביניהם פעולה בהתמודדות עם העדר תוכן חיובי על הצד השני בתוכניות הלימוד שלהם. טיפוח תרבות שוחרת שלום הוא צו השעה והחינוך הוא זירת הפעולה הראשית להשגת מטרה זו.

###

* גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף של איפקר"י – "המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ולמידע". (www.ipcri.org). המאמר נכתב במקור עבור שירות החדשות של "קומון גראונד" (CGNews). המאמר תורגם מאנגלית.

פורסם במקור בשירות החדשות של "קומון גראונד", ב-25 ביוני 2009,
www.commongroundnews.org

הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.
 
 
פרסי אליאב-סרטאווי לעיתונות
קריאה למאמרים!
 
 
 
 
 
 
 
סדרות מיוחדות
האופן בו מופיעים יהודים ומוסלמים בנרטיבים אחד של השני.
 
 
 
 
 
 
ארכיון מאמרים
מאמרים קודמים שלנו.
 
 

 

מאמרים נוספים במהדורה
תרבות השלום בתוכנית הלימודים הפלסטינית מאת רים אל-שריף
הדרך לשינוי היחסים עוברת דרך שילוב מורים מאת מייק פרשקר
הראש היהודי בעידן אובמה מאת קובי סקולניק
השלום הישראלי-פלסטיני יתחיל בחילופי שטחים מאת דויד מקובסקי
 
© שירות החדשות "קומון גראונד-מזרח תיכון"  |  הצוות  |