ניו יורק – בן עשרים עליתי על רכבת לאושוויץ. השנה הייתה 1992. הודות לעשרה קייצים שביליתי במחנות קיץ בהרים הלבנים בניו-המפשייר עם ילדים יהודים, הייתי קרוב לוודאי הערבי היחיד שחשש מהשואה בילדותו. גמרתי אומר לראות במו עיני את אותו המקום, שיש מי שעבורו קיומו של אותו מקום הוא עובדה קיימת ומוחלטת עד כדי כך שהכחשת קיומו גוררת עונש על פי חוק בחלק מהמדינות. כבר שמעתי חסרי אמונה אומרים שהמקום מעולם לא היה. בדרך כלל הוויכוח הזה שמור לשיחות על גן-עדן. אני ראיתי גהינום.
היום היה יום חורפי וקודר. מברלין נסעתי לקרקוב, ומשם לקחתי מונית למחנה. שוטטתי במקום, גומע את הבלתי-נתפס. באותו החורף סיירתי גם בטרזין בצ'כסלובקיה ובדכאו בגרמניה בניסיון להכיל את המראות. אני נזכר ברצון שתקף אותי לחזור אחורנית לימים שבהם המחנה היהודי היחיד שבו אי פעם ביקרתי היה בניו אינגלנד בחוף המזרחי.
לפני שלושים שנה עליתי על טיסה בדרכי למחנה רובין הוד. הוריי רצו שאשפר את האנגלית. העתיד היה באמריקה. רכשתי שם חברים, קראתי, כתבתי ודמיינתי. נכבשתי בקסמי הסיפורים והאפשרויות הלא-מוגבלות שנחבאו בין דפי הספרים. התוודעתי לטבעם החקייני של הסיפורים. למדתי שחלק מהאמיתות שעליהם גדלתי היו שקרים – וגמלתי טובה תחת טובה כשהעמדתי אחרים על שאחזו בידם טעות מאותו הסוג.. הלקח שלמדתי היה בדבר חשיבות הרגש בעיצוב נקודת מבט. מאוחר יותר שכללתי את הידיעה הזאת כשרכשתי השכלה וניסיון בפסיכולוגיה.
ב-1996 פגשתי בפעם הראשונה את האופטומטריסט שלי במנהטן, ד"ר קותי. הוא התעניין מה מוצאי ועניתי לו שאני מכווית. הוא שאל אותי שאלה רטורית: האם אני מכיר את הקיצור "קותי"? ומיד הסביר לי שזהו קיצור ל"כוויתי". מסתבר שהרופא שלי הוא יהודי מכווית ודור רביעי בניו יורק. איזה עולם קטן. הוא היה יכול,, הוא צריך היה להיות, האופטומטריסט שלי בכווית.
קל לשכוח שבמשך יותר מאלף שנה יהודים יכלו לחיות בביטחון רק בקרב ערבים. ההיסטוריה המחרידה של רדיפות ששיאה שהגיעה לשיאה בהשמדת יהודי אירופה ביישה את העולם והביאה בעקבותיה הכרה בינלאומית בצורך להקים מקלט בטוח לעם היהודי. אולם ההישג שרשם לעצמו עם אחד הפך עד מהרה לאסון של עם אחר.
אין מנוס מלהכיר בעובדה שהקמת הבית הלאומי עבור הפליטים ששרדו את אחת הפרשיות הטרגיות והנוראיות ביותר בהיסטוריה כרוכה בטרגדיה עבור המקומיים שהתגוררו באותה המולדת. לא נוכל להימלט מהעובדות הללו כפי שלא נוכל להימלט מהאמת האיומה על הרצח שהתרחש בתאי הגזים במחנות הריכוז. ביניהן אלה עובדות הקשורות ביניהן; אי אפשר לקבל את האחת בלי לקבל גם את השנייה. כל ניסיון אחר אינו אלא הונאה מוסרית ואינטלקטואלית.
כיום הילדים שלי הולכים למחנה רובין הוד. אני מקווה שהם יפחדו מהשואה כשם שאני פחדתי ממנה. אני מקווה שהחברים היהודים שלהם במחנה הקיץ יפחדו מהמחשבה שיום אחד יתעוררו ויגלו פתאום שקבוצה ששרדה טבח נוראי קיבלה אישור להשתלט על בתיהם ובידה ספר קדוש שמקנה לה זכויות יתר.
שינוי אמיתי יושג רק באמצעות מפגשים מהסוג הזה. אולי הדור החמישי של משפחת קותי ישוב לכווית כדי לפתוח שם עסקים. באשר לי, אני כמובן אחנך את הילדים שלי לברך על אפשרות כזאת.
בכל מקרה דרושים יותר ממאמצים של יחידים וחוויות אישיות כדי לחולל שינוי משמעותי. דרושים מאמץ ממוקד של מערכת החינוך ותעשיית הבידור במקומות שבהן הדעות הקדומות מושרשות, שבהן בדרך קבע נמכרת הבדיה כעובדה והעובדה כבדיה.
כאשר יצרתי את צוות 99 - גיבורי על לפי המסורת האיסלאמית, הקפדתי שהגיבורים יבואו מ-99 מדינות מתוך רצון להיאבק נגד דעות קדומות. חשבתי שאיאלץ לעבוד לבד אבל טעיתי.
צוות 99 וליגת הצדק מבית היוצר של די-סי קומיקס חברו יחדיו. צוות 99 משתף פעולה עם עמיתיו האמריקניים ובהם סופרמן, בטמן, וונדר וומן, במאמץ להפיץ יחד את מסריו של הנשיא אובמה למען סובלנות תרבותית.
צוות 99 וליגת הצדק אף פעם לא מזוהים דתית אבל ניכר על איזה "אב-טיפוס" הם מתבססים. יחד, הדמויות מתמודדות עם שאלות של אמון, רב-תרבותיות, והדימויים שאנשים אמיתיים אך גם גיבורי-על, מטפחים אודות האחר. תארו לעצמכם את הטוב שיצמח משיחה כנה בין הגיבורה בטינה מצוות 99 שעוטה בורקה לבין הגיבורה של ליגת הצדק, וונדר וומן.
אם נוכל להראות כיצד דימויים מתגבשים שלא בצדק נוכל להתקדם רבות לקראת עיצובם מחדש. האם ייתכנו דמויות מתאימות יותר כדי לחקור את הסוגיות האלה מסופרמן ובטמן שנוצרו על ידי צעירים יהודים מניו יורק וקליבלנד בשיאו של גל אנטישמיות עכור עם רוב של ילדים יהודים וצוות 99 שיצר מוסלמי בשיאו של גל איסלאמופוביה?
###
* ד"ר נאיף עבדול-רחמן אל-מוטווה הוא יוצר צוות 99, גיבורי על לפי המסורת המוסלמית (THE 99). ד"ר אל-מוטווה הוא הזוכה לשנת 2009 בפרס היזם החברתי של השנה מטעם קרן שוואב בפורום הכלכלי העולמי. המאמר הופיע במקור ב"וושינגטון פוסט/ניוזוויק-בנושאי דת" והותאם לשירות החדשות של "קומון גראונד" באישור המחבר. המאמר תורגם מאנגלית.
פורסם במקור ב"וושינגטון פוסט/ניוזוויק-בנושאי דת", ב-17 ביולי 2009, www.newsweek.washingtonpost.com
הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.
קריאה להגשת מאמרים: עבור סדרת מאמרי דעה בנושא: חופש דת בישראל וברשות הפלסטינית-אתגרים והזדמנויות
