כאילו היו אלה שני אנשים, אחוזי טירוף וזעם, לופתים האחד את השני בחיבוק קטלני, בנישואים כפויים מהם לא יוכלו לשחרר עצמם. נידונים לחיות יחדיו ולא יכולים להתאחד, הם מחליטים לבסוף למות ביחד." כתב אלבר קאמי ב"מכתב ללוחם האלג'יראי".
הפחד גובר. האם יפה כוחן של מילותיו גם לסכסוך היהודי-ערבי? האם נגזר על שני העמים להמית עצמם בעמק-בכא של מלחמה או שמא ימצאו נתיבות אל עמק-שווה של שלום? יחסי ערבים-יהודים אמנם נדמים לעיתים כפרק נוסף, מודרני, במיתוס של סיזיפוס, המגלגל את סלע ה(דו-)קיום במעלה ההר אל פסגת ההשלמה, רק כדי לחזות בו מדרדר אל עבר הסלמה אלימה נוספת. אך את גזירת-הגורל של הטרגדיה הסיזיפית נכון וניתן להמיר במאמץ אנושי מסוג אחר, בדרמת העשייה של פרומתאוס. בצד שלל תשורותיו לבני-האנוש מנע מהם פרומתאוס, "החושב מראש," את מתנת חיזוי העתיד, פן ידעו בני-התמותה את יום פטירתם ויאבדו כל תקווה.
ואכן, הפחד הבסיסי שמניע את הסכסוך אינו נובע ממנו. זהו הפחד האנושי, הקמאי, מפני המוות. תודעת-התמותה היא המחוללת בנו, כפרטים, את החתירה המתמדת לוודאות קיומית, שמוצאת את אחד ביטוייה המרכזיים ברצון להשתייכות, לזהות קיבוצית ולהישרדות הקיבוץ. התערערותה של אותה וודאות קיומית היא-היא שבשורש מאבק-הדמים בין יהודים לערבים, ויכולתנו להתמודד איתה היא שתחרוץ את עתידנו.
"צא וראה," כתב הוגה-הדעות שמעון ראבידוביץ בשנת לידתה של מדינת היהודים, "אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ-ישראל, טבעת-סיום בשלשלתה של האומה... בהקיץ ובחלום ראה את שבט האחרית שלוח אליו, פי תהום-הקץ הפעור לבלעו. בנה והרס, קם ונפל, עקר והניח וחזר ועקר, וכולו פחד: בו יקיץ הקץ לישראל..."
והנה, בחלוף למעלה משישים שנה, כאז בתפוצות כן עתה במדינת-היהודים, מתמיד ספק-הקיום לייסר את "העם ההולך ומת".
אך ספק זה אינו חובק-כל, וראוי להבחין היטב בין שני פניו, זה המביט אל העבר ומוצא בו זהות קיבוצית, וזה המשקיף פני-עתיד ומבקש את הישרדות הקיבוץ. הגם שכמעט כל דור "ראה עצמו והוא אחרון", לרוב לא פקדו אותו ספקות באשר להיותו חולייה ב"שלשלתה של האומה": אף שהתייסר באי-ביטחון לגבי תוחלת קיום העם, היה סמוך ובטוח בחיבורו אל עברהּ של האומה.
לא הפחד מאובדן-הזהות, אלא הספק ביחס להישרדות, חרדת-הקץ שיבוא על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי – הוא הפחד שכבש בשנים האחרונות את במת התודעה היהודית-ישראלית.
"הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שהתערער אצלי הביטחון בקיומה של ישראל," סיפר דויד גרוסמן ב-2003, "פתאום האפשרות שישראל לא תהיה היא מוחשית. זו כבר לא איזו הזיה. לא ביעות לילה. יש אפשרות שהיה פה אקספרימנט גדול, הרואי, והוא לא יהיה. אותי הדבר הזה מפחיד מאוד."
לא את גרוסמן לבדו. ואין דבר המפחיד יותר מהמחשבה, מהידיעה, שהפחד שלך הוא התקווה של יריבך – שקץ מדינת-היהודים הוא משאלת-לבם של הערבים.
לכאורה, אין חדש תחת השמש. זה מאה שנים חיים היהודים בישראל/ פלסטין לא רק לפתחה של תהום גדולה, אלא בצלו של קיר-הברזל. היה זה ז'בוטינסקי שעוד ב-1923 קבע נחרצות כי "אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי," ודחה מאמצים למציאת הסדר בהווה, שכן "עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד."
אבל קיר-הברזל נותר סדוק, ועמה נסדקה והלכה התקווה הציונית שהתמהמהות ההסכם תבשיל ל"צריבת-התודעה" בקרב השכנים, שמדינת-היהודים אינה עוד ישות צלבנית חולפת. קריסת התהליך המדיני, פריצת האינתיפאדה השנייה, ותביעות "מסמכי החזון" של ערביי-ישראל להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית – כל אלה העמיקו את אימת-הכלייה וחוללו תפנית גדולה בגישה אל הערבים. זו הורתה של הדרישה החדשה: לא להכיר בישראל כעובדה מוגמרת ותו-לא, אלא לצדד בצדקת-קיומה, בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זו זכות כפולה: לזהות, המכוונת אל היהודים כעם ולא כדת בלבד, ולהישרדות, המבקשת לעגן את קיום העם בריבונות. כך הפכה נוסחת "שתי המדינות" חלולה בלא הסיפא, "לשני עמים."
יש המשבחים את התפנית הגדולה, החושפת לטענתם את "פרצופם האמיתי" של הערבים; אחרים מבקרים אותה על שהיא שומטת את הקרקע מתחת לכל סיכוי מעשי להסדר. דברי-טעם יש לשני הצדדים, אך מה בכך? התפנית כבר נעשתה. הסכסוך כעת, יותר מאי פעם, אינו עוסק עוד רק במדינות וגבולות, אלא בעמים ואמונות; לא רק קיבוץ אלא גם זהות. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הולך והופך למונח שגוי; הסכסוך הוא יהודי-פלסטיני, התנגדות בין קהילות יותר מאשר בין מדינות. ובכל אופן, אלה כן אלה אינם נותנים דעתם אל הצד השני של המטבע: הפחד הקיומי הפלסטיני, שעיקרו אינו באבדון הקיבוץ אלא באובדן הזהות הקיבוצית.
הפשרה הטריטוריאלית העומדת בבסיס תוכנית שתי המדינות נתפסת בעיני היהודים כויתור גדול על גודל הריבונות; אין זה עניין קל-ערך, אך הוא מוצא הצדקה בצו-ההישרדות הציוני. מנגד, עבור הפלסטינים, שמצע זהותם הוא אדמת פלסטין, מציעה הפשרה נחלה למדינה, אך בד בבד שוחקת את טעמה: היא מקעקעת את הזהות הפלסטינית עצמה.
מחשבת-שווא היא כי התביעה הישראלית החדשה תוליך את הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, לקבלת המוסר של קיר-הברזל.
הסכמה מוסרית אינה פועל-יוצא של מקח-וממכר תועלתני, ואין היא תולדה של משא-ומתן מדיני. היא עשויה להגיח רק מתוך דין-ודברים ערכי, המבקש להשלים את המסע אל עמק-השווה בעיבודה של קרקע משותפת, שרק עליה יוכלו הצדדים לכונן שלום אמת.
###
אוריאל אבולוף הוא עמית מחקר, ,פוסט דוקטורנט, במכון ליכטנשטיין להגדרה עצמית בבית הספר ליחסים בין לאומיים על שם וודרו וילסון באוניברסיטת פרינסטון. עבודתו הנוכחית מתמקדת בתפקידן של אתיקות פוליטיות בסכסוכים בין קהילתיים. המאמר נכתב עבור שרות החדשות של קומון גראונד.
מקור: שירות החדשות קומון גראונד, 13אוגוסט 2009.
www.commongroundnewa.org
הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.
