המלכודת הלאומית

מאת אפרת בן-זאב
31 אוגוסט 2009
הדפסה
שלח/י
ירושלים- התיאטרון הקאמרי העלה לאחרונה את המחזה "השיבה לחיפה" המבוסס על סיפור קצר מאת ע'סאן כנפאני. כנפאני, סופר פלסטיני בולט שנרצח ב1972 (ככל הנראה על ידי "המוסד"), כתב על זוג פלסטינים שנעקרו מחיפה ב1948. בעקבות המלחמה ב1967, הם שבים לביתם ומגלים כי בנם התינוק, אותו השאירו מאחור במנוסתם החפוזה, הוא כעת חייל בצבא ישראל שגודל בידיי זוג ניצולי שואה מבוגרים. בעוד הסיפור המקורי של כנפאני היה מצומצם, המחזאי הישראלי בן זמננו בועז גאון יצר דיאלוג ארוך בין המשפחה הערבית למשפחה היהודית, כאשר כל משפחה מייצגת את הנרטיב של הלאומי שלה.

המחזה זכה לשבחים אך גם לגינוי על כך העניק לנרטיב הפלסטיני להשמיע קולו מעל במה ישראלית. אין ספק, עבור חלק מהישראלים מפגש עם תיאור הומאני של הנרטיב הפלסטיני הוא חוויה בלתי מוכרת. אכן, הקול הפלסטיני מוכנס כאן אל לב התרבות הישראלית ומוצג כנגד נרטיב יהודי-ישראלי.

אולם הבעיה היא מדובר בקול "הפלסטיני" ובקול "הישראלי" במקום קול פלסטיני אחד וקול ישראלי מסוים. שני הצדדים כלואים בסימטריה מחניקה, כל צד אומד את הסיפור שלו כנגד זה של הצד השני. משפחה אחת איבדה את ילדה ואת עולמה בשואה והשנייה איבדה את אותם הדברים בדיוק בנכבה. התחרות היא על מידת הקורבנות, רמת ה"ילידיות" והקדמוניות של כל אחת מהקבוצות.

מעמדה זו, יכול הפרט להיות אך ורק מייצוג החוזר על מרכיבים צפויים מהנרטיב הלאומי. הגרסה הישראלית מדגישה את השורשים היהודיים העתיקים בארץ הקודש, את הרדיפות שסבלו יהודי התפוצות, את ישראל כמקלט היחידי ואת כך שהערבים היו אלו שהחלו במלחמת 1948 ועל כן עליהם לשאת בתוצאותיה. הגרסה הפלסטינית כוללת את היותם של הערבים תושבי הארץ האמתיים, קורבנות תמימים של מזימות ציוניות, שראשית תומרנו על ידי הבריטים ואז נושלו בידי ישראל, אומה מפוזרת השואפת לשוב לאדמתה.

בנרטיבים לאומיים כוללניים כאלו אנשים מתפתים לחזור על אותן סיסמאות תוך כדי הגברת עוצמתן. אף כי הטיעונים יכולים להיות נכונים, הם מיתיים ולכן לא ניתן לדון בהם בעת משא ומתן.

יכולות להיות דרכים אחרות להרהר בעבר. אפשר להדגיש את זיכרונותיהם של גברים או של נשים, של בני מעמד הביניים או מעמד הפועלים, של לוחמים או של אזרחים בעת מלחמה, או לדון בהתרחשות בזירה מסויימת בעת ה מלחמה. אפשר להציב אותם זה לצד זה, ביחסים אה-סימטריים, כל זאת פשוט כדי להרחיב את הבנתנו.

ראו למשל את הדוגמה הבאה: סלים תמרי, משכיל החי ברמאללה, כתב על עיר מולדתו יפו. הוא נמשך אל עברה של משפחתו והתמקד בזיכרון בני המעמד הבינוני גבוה של העיר וסיפור עקירתם. בתגובה, אנדרה מזאווי, תושב יפו בהווה, הביע את מורת רוחו. הנרטיב של תמרי, טען מזאווי, מתעלם מחווייתם של החלקים החלשים יותר בחברה הפלסטינית, שנשארו ביפו לאחר הנכבה. תמרי הודה במגבלות טווח ההתייחסות שלו ובחלקיות של מה שכינה "הנוסטלגיה הבורגנית" שלו. מאמרו העוקב חשף את הרבדים השונים של העבר וההווה של יפו, ואיפשר הבנה עמוקה יותר של העיר.

חשבו על תרגיל דומה, הפעם מהצד הישראלי: דרך אחת להתייחס אל 1948 היא דרך עדויות של יוצאי צבא שלקחו חלק במלחמה. הנרטיבים שלהם נוטים להיות נשלטים על ידי טון קולקטיביסטי: הם מתארים את עצמם כלוחמים מסורים למטרה; הם מאמינים כי המלחמה נוהלה באופן מוסרי; והם אינם להוטים לספר את סיפורי הקרבות שלהם עצמם. עבורם, הפרטי הוא הציבורי. אך כשילדיהם מתייחסים למלחמת 1948, בייחוד לאחר שלחמו ב1973, חלקם מסגירים הבנה שונה. עבור דור הבנים, מלחמה הינה חוויה טראומטית, רחוקה מהמוסריות שהביעו אבותיהם; לוחמים אינם בהכרח סוכנים מלאי עוצמה אלא קורבנות של שיטה. 1948 נצבעת בגוונים אחרים בשינויי הדורות.

בעידן של מדינות לאום, ובהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסבוך, אין זה מפתיע שהנרטיבים מולאמים כל הזמן. שתי הדוגמאות הללו מצביעות על כך שזיכרונות של אנשים מקבוצות חברתיות שונות מספקות תובנות חדשות לנושאים כמו הפרספקטיבות של מעמדות או דורות שונים. אלו יכולים להוות את הצעד הראשון לקראת הבנת הסכסוך הישן במונחים חדשים.

###

אפרת בן- זאב, היא אנתרופולוגית בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד ומלמדת במרכז האקדמי רופין בעמק חפר. ספרה, שיצא לאור בקרוב בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימבריג', נקרא באופן זמני לזכור את פלסטין - 1948: זיכרונות פלסטינים, ישראלים ובריטיים. מאמר זה הוא חלק מסדרה העוסקת בלאומנות ונכתב עבור שרות החדשות של קומון גראונד.

מקור: שירות החדשות קומון גראונד, 27 לאוגוסט 2009.
www.commongroundnews.org
הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.
 
 
 
 
"רק לעתים נדירות אנו נתקלים בפרסום מאוזן המעודד פיוס, הבנה ודו-קיום במזרח-התיכון. שירות החדשות של 'קומון גראונד' מציע את כל אלה בעקביות. בראש ובראשונה, השירות מציע את היסוד הערטילאי ביותר, שהוא גם המהותי ביותר - תקווה לעתיד חדש לכל תושבי המזרח-התיכון."

- זיאד אסלי, נשיא כוח המשימה האמריקני לפלסטין
 
 
 

It takes 200+ hours a week to produce CGNews. We rely on readers like you to make it happen. If you find our stories informative or inspiring, help us share these underreported perspectives with audiences around the world.

Monthly:

Donate:

Or, support us with a one-time donation.

 
 
 
מאמרים נוספים במהדורה
מדיניות הזויה
הפלסטינים לאחר ועידת הפת"ח
הגיע הזמן לדבר עם פת"ח
קודם שייח ג'ארח. אחר כך בקעה?
 
 
 
 
 
 
 
200+
 
 
# of hours per week to create one edition
 
 
8
 
 
# of editors in 6 countries around the world
 
 
30,000
 
 
# of subscribers
 
 
30
 
 
Average # of reprints per article
 
 
4,800
 
 
# of media outlets that have reprinted our articles
 
 
37,307
 
 
# of republished articles since inception
 
 
6
 
 
# of languages CG articles are distributed in
 
 
2000+
 
 
# of writers since inception
 
 
'

 

מאמרים נוספים במהדורה

מדיניות הזויה מאת חאלד דיאב
הפלסטינים לאחר ועידת הפת"ח מאת מקהיאמר אבוסדה
הגיע הזמן לדבר עם פת"ח מאת קולט אביטל
קודם שייח ג'ארח. אחר כך בקעה? מאת חיים ווטסמן